בסעיף 318 לפקודת העיריות נקבע:
פנקסים ראיה לכאורה
318. פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה, יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן.
הוראה זו יצרת חזקה משפטית, כי אם בפנקסי העירייה נרשם, שיצחק בן אברהם חייב לעירייה ארנונה של 87,314 ש"ח, או אז ברי, כי נעשתה שומת הארנונה כדת ודין[1], כלומר:
א. כי הוא ולא אחר הוא הנישום הנכון;
ב. כי השומה נעשתה בהתאם לשטח שהוא מחזיק הלכה למעשה;
ג. כי השומה נעשתה בהתאם לשימוש שהוא עושה בנכס;
ד. כי השומה נעשתה בהתאם לתעריף שנחקק כדין;
ה. כי השומה הוצאה במועדה;
ו. כי השומה נשלחה לכתובתו הנכונה;
ז. כי הוא קיבל אותה;
ח. וכי סכום הקרן של הארנונה חויב בריבית ובהצמדה כדין.
חזקה משפטית זו מצטרפת אל החזקה הכללית בדבר תקינות המעשה המנהלי של הרשות השלטונית, שמקורה בתפישה
the king can do no wrong , שמקורה באמונה, כי המלך הומלך מכוחו של האל, ולעתים הוא האל בכבודו ובעצמו, וכידוע לכל, אלהים אינו טועה.
האל אולי אינו טועה, אבל ראש העירייה מומלך בידי הציבור ולא בידי האל, וכידוע לכל, הציבור טועה פעם אחר פעם. צא ולמד, כי גם ראש העירייה עלול לטעות מחמת השגגה, קל וחומר כאשר פנקסי העירייה אינם נערכים על ידי הוד מעלת ראש העירייה אלא בידי שרים סגנים ופחות, רוצה לומר, בידי בני תמותה שאינם בעלי דם כחול, עמחא ישראל בשר ודם, הסרים למרותו.
ואמרנו "עלול לטעות מחמת השגגה", וטרם אמרנו טועה במזיד, ועושה ב"תורה הקדושה" של פנקסי העירייה מעשה נבלה, משנה משמיט ומסלף כראות עיניו, והיו דברים מעולם. כך למשל, ב- 25.3.2008 התבשרנו, כי שר הפנים מאיר שטרית פיזר את המועצה האזורית אפעל לאחר שהתברר מבדיקה שערך משרד הפנים, כי המועצה הציגה נתוני ארנונה, שהוטו בכוונה כלפי מטה, על מנת לקבל מענקי איזון שלא הגיעו לה.
במקרה אחר, מועצה אזורית, שתקציב הארנונה השנתי שלה הוא 3,000,000 ש"ח, הוציאה שומת ארנונה לנישום מסוים בגובה של 4,000,000 ש"ח, אולם זכרה של שומה זו לא בא בפנקסי העירייה, לא בתקציבה השנתי, ואף לא בדוחות הכספיים כחוב שלא נפרע בידי הנישום. וכל כך על שום שאילו נרשם החוב בפנקסיה, הייתה המועצה מפסידה את מענקי האיזון מהטעם שלא השכילה לגבות למעלה מ- 50% מחיובי הארנונה.
ונשוב אל הטעויות שנעשות מחמת השגגה. בשנים האחרונות אנו עדים לגל של שומות ארנונה רטרואקטיביות, המכונות בידי הרשויות המקומיות כ"תיקון שומה שנעשתה בטעות". הרשות המקומית מבצעת סקר נכסים, בעקבותיו היא מתקנת את שטח הנכס בהתאם לממצאי המדידה, ובהזדמנות חגיגית זו היא גם משנה את השימוש בנכס משימוש בעל תעריף נמוך לשימוש בעל תעריף גבוה. בעקבות ממצאי הסקר מגדילה הרשות המקומית את שומת הארנונה של השנה השוטפת ואת שומות הארנונה של שבע השנים שקדמו לה. והנה הוכחה ניצחת לכך, כי הרשות המקומית מעידה על עצמה, שפנקסיה לא שיקפו את האמת החדשה, ומי לידינו יתקע, כי השומה החדשה חפה מכל טעות.
הזכרנו טעות של מדידת שטח וטעות בסיווג השימוש, ועתה נתייחס אל קדושת תעריף הארנונה, החרוט בצו הטלת הארנונה, שנחקק מידי שנה בידי מועצת הרשות המקומית, זו שנבחרה בידי הציבור, שכאמור טועה פעם אחר פעם.
מפסקי דין רבים אנו למדים, כי המועצות הנבחרות של רשויות מקומיות רבות מחוקקות חדשות לבקרים תעריפי ארנונה בניגוד להוראות "דיני ההקפאה", שנועדו לרסן את תאוות הבצע של אלו, שאנו במו ידינו בחרנו בהם לשרת אותנו. תעריפים בלתי חוקיים אלה גורמים לכך, שכל שומות הארנונה, המבוססות עליהם, אינן שומות אמת, וממילא חזקת התקינות מופרכת מני ובי.
אז מה נותר מחזקת התקינות של פנקסי העירייה ומההוראה בסעיף 318 לפקודת העיריות?
נותר עלה תאנה, שבו מכסות הרשויות המקומיות, המעלות טענה זו, את ערוותן.
ומה עושה הכנסת על מנת לסייע בידי הגזלנים להותיר את הגזלה בידיהן?
קובעת בחוק תובענות ייצוגיות, כי רשות מקומית שגבתה תשלומי חובה שלא כדין תחזיר גזלה של שנתיים בלבד ולא של שבע שנים, ומוסיפה וקובעת, כי רשות מקומית שתחזור בתשובה ותודיע לבית המשפט כי חזרה בה מדרכה הרעה וחדלה לגבות תשלום חובה לא חוקי
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
